הכניסה לשכונת המגורים תחת עיניו הבוחנות של המאבטח וגדר הברזל הגבוהה הן הלהיט החם בשוק הנדל"ן האמריקאי.
מצד אחד הפכו המגורים בכלוב הזהב לסמל יוקרה, אך מאידך יש לזכור כי הסיבה לכך היא המרדף אחרי תחושת ביטחון.
כיום, כ5% מהשכונות הפרטיות בארה"ב מוגדרות כ"שכונות בטוחות" המאופיינות בגדר היקפית, מצלמות, שער כניסה ומאבטחים. המגורים בשכונה בטוחה מהווים מחולל מובהק להעלאת תחושת הביטחון האישי ושיעור הפשיעה בהן נמוך לאין ערוך מהשכונות הפתוחות באשר הן.
אם נתעלם מהגדר ההיקפית הגבוהה ובקרת הכניסה הקפדנית, החיים בין כותלי הגדר בד"כ חופשיים למדי. האופניים יוכלו להישאר בחוץ מבלי שאיש ייגע וכך גם חלון הבית. מבקרים, שליחים או רכב הובלה, יוכלו להיכנס לשכונה רק בתיאום מוקדם. מי שאינו מורשה פשוט לא ייכנס. חלק מוועדי השכונות מעסיקים באופן פרטי שוטרים בתפקיד מעבר לשעות העבודה שלהם. לשוטר מדובר בהשלמת הכנסה נאה ואילו לשכונה נוכחותו תורמת בהעלאת תחושת הביטחון וההרתעה. יש לזכור שבצד תחושת הביטחון, מספקת השכונה שירותי נוחות נוספים, כגון: מרכז ספורט וחוגים, מרכז מסחרי, יחידת שירות לדיירים ועוד.
מחקר מקיף שנערך לאחרונה ובוחן את הרגלי המחיה של הציבור האמריקאי, מעלה כי 5 מתוך 6 אנשים סבורים כי "השכונה חשובה יותר מהבית" וכי "שיקולי ביטחון אישי משמעותיים בקבלת ההחלטה היכן לרכוש בית".
מחקר אחר שבחן פרצות האבטחה בשכונות המגורים הסגורות גילה כי הן אינן חסינות לחלוטין. תנועת רכבי ההסעות לתלמידים למשל, מחייבת הישארות השערים פתוחים לפחות פעמיים ביום וכן תנועת משאיות פינוי האשפה. גם תקלות תחזוקה בשערים ובמצלמות יש לא מעט וכל אלה מהווים אתגר לא פשוט בהגנת השכונה.
לא משנה עד כמה השכונה בטוחה, מסתבר שאף אזור אינו חסין לחלוטין מפני פשע. ב"נפרוויל" במדינת אילינוי למשל, העיר שנחשבת ל"בטוחה ביותר בארצות הברית", עמדה סטטיסטיקת האלימות ועבירות רכוש בשנת 2017 בלבד על 1,122 פשעי רכוש לכל 100,000 פרטים (בתים וכלי רכב). אחוז אחד מעל רף ההרמטיות. על פי נתוני משרד המשפטים האמריקאי, כ40 אחוז מהפריצות לבתים מתרחשות דרך חלונות או דלתות לא נעולים .בתקופה של ארבע שנים אירעו בארה"ב כמיליון פריצות בשנה בממוצע, כשלפחות אחד מבני הבית היה נוכח.
בשכונות הבטוחות יורד רף הפשיעה דרמטית ולא בכדי רבים מעדיפים את החיים בשכונות אלה. אלא שסגנון החיים הזה בא גם עם תג מחיר גבוה למדי. עלות הקמת הגדרות והשערים בעיבוי מערך מצלמות עשויה להסתכם במאות אלפי דולרים ומובן שעלות התפעול החודשית תושת במלואה על הדיירים. כך למשל, מערך אבטחה בסיסי של מאבטח בכניסה לשכונה ורכב פטרול עשוי להסתכם בעלות של כ4,500 דולר לשנה לדייר (בשכונה של כ100 בתי אב). בשכונות גדולות יותר של מאות בתי אב, יהיו בד"כ מספר שערים והעלות תהיה בהתאם.
במטרה לצמצם את עלויות האבטחה, מותקנות באחרונה ביותר ויותר שכונות מערכות פתיחת מחסומים באמצעות זיהוי מספרי הרישוי של כלי הרכב (LPR).
לא רק פשיעה
על פי המכון האמריקאי למידע ביטוחי (יש דבר כזה), מסתבר כי תביעת נזקי הרכוש הנפוצה ביותר בסביבה הביתית הינה כתוצאה ממה שקרוי "שובבות זדונית". כלומר, ונדליזם של בני נוער ועוברים ושבים, בין אם מכוונת ובין אם פחות. בתוך כך, התברר כי מצלמות שכונתיות מהוות גורם המפחית את סוג הנזק המסוים הזה יותר מכל. וכך, בנוסף לדיירים ולרשויות, הופכת השכונה הבטוחה גם לאינטרס של חברות הביטוח שמעודדות את הקמת מערכי האבטחה ואף מתגמלות על כך בפרמיה נמוכה יותר.
פרטיות ושיתופיות
סוגיה נוספת מעניינת המעסיקה את דיירי השכונות לא מעט היא פרטיות הדיירים לנוכח המצלמות הרבות המותקנות. לאחרונה נקבעות עוד ועוד תקנות פרטיות שתכליתן למנוע שימוש לא ראוי במצלמות השכונה ואף במצלמות האבטחה שדיירים מתקינים באופן פרטי בביתם. אך בד בבד, מעודדת השכונה את הדיירים לשתף מידע רלוונטי ברשתות החברתיות, לידע את ועד השכונה בכל דבר חריג ולפעול להגנת הבית והסביבה הפרטית על אף הביטחון היחסי.
הפרטת השכונה
לשם הקמת מיזם השכונה הבטוחה, נדרש הליך פרוצדוראלי של "הפרטת הכבישים והרכוש הציבורי" מול הרשויות. אלמלא קבלת האישורים המתאימים, כמובן שלא ניתן יהיה לתחום שטח, דבר הכרוך בהגבלת תנועה של האחר.
בישראל, נמצא מודל השכונה הסגורה בחיתולים. כנראה שהפתיחות היחסית והמרקם החברתי פחות מתמרצים התבדלות והסתגרות. נראה שגם אתגרי הפשיעה פחותים יותר מהאחות הגדולה במערב...
